על הסרט: Women Take On The Bomb

הסרט מתעד את אחת מתנועות השלום הפמיניסטיות הבולטות של המאה ה-20 : מחנה גרינהאם קומון באנגליה. המחנה הוקם ב־1981 מול בסיס בו הוצבו טילים גרעיניים אמריקאיים, והפך לסמל בינלאומי של התנגדות אזרחית לא-אלימה ושל אקטיביזם פמיניסטי רדיקלי.

נקודות לקחת איתנו מהשיחה עם שרון דולב:

שרון דולב היא פעילה מרכזית בתחום הפירוז מנשק גרעיני, מייסדת ומנכ"לית METO (Middle East Treaty Organization). בשיחה שלאחר ההקרנה היא התייחסה לאירועים אקטואליים וליחסי הכוחות במזרח התיכון, ושיתפה אותנו בפרספקטיבה נדירה על מצבה של מדיניות הגרעין הישראלית, הקמפיין לפירוז המזרח התיכון, והתפקיד שלנו כחברה אזרחית בנושא. 

✪ על השיח הבינלאומי:

מה שקורה עכשיו עם איראן הוא לא שיח דיפלומטי – זו היא שפת אונס. שרון תיארה את הדינמיקה בין המערב לאיראן  ככפייה  של שיח במקום דיאלוג. לדבריה, זה שיח שמצמצם את האפשרות להסכמה מרצון, והופך את הדיפלומטיה למכשיר אלים.

איראן, לדבריה, דווקא עקבית בהתנהלותה – היא מכריזה מה תעשה, ועושה זאת. הבעיה  לטענתה אינה חוסר אמינות מצידה של איראן, אלא מדיניות העמימות מצד ישראל וחוסר האמון והשקיפות של ארה״ב.

✪ על ישראל והגרעין:

ישראל היא המכשול היחיד שנותר בפני הקמת מזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני – כל שאר מדינות האזור חתומות על ה-NPT (האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני), בעוד ישראל מסרבת להכיר בפומבי בכך שהיא מחזיקה בנשק גרעיני ומסרבת עד היום לכל פיקוח בנושא.

שרון תיארה כיצד ניסתה לפעול בישראל בעשור הקודם, אך נתקלה בטאבו חזק סביב כל דיון בנושא הגרעין: ״העמימות היא התנדבותית, אבל היא לא חובה״, לדבריה של שרון. ב״חברה מגוייסת״ כמו ישראל, אין כיום כל מניעה לדבר על הנושא, והשקט בנושא נובע מפחד לא רציונלי שמאפיין את החברה המיליטיריסטית הישראלית. זו הסיבה גם שעד היום לא היה קמפיין ציבורי רחב. בנושא. 

לבסוף, שרון הדגישה כי הפחד הציבורי מנשק גרעיני מופנה כלפי איראן, אך הבעיה המרכזית היא דווקא התחמשות הגרעינית הישראלית. איראן היא מדינת סף כבר עשרים שנה, ואנו נזכרנו לפחד כי המומחים באולפנים מפחידים אותנו, אבל אנחנו מפחדות ממשהו שלא קיים.  

✪ איך בכל זאת פועלות?

מתוך הבנה שאי אפשר לשנות את המדיניות בלי לדבר עליה, שרון כתבה טיוטת אמנה לפירוז האזור, הפיצה אותה בלי חתימה אישית – והצליחה להוביל לדיונים רשמיים עם נציגויות דיפלומטיות.

מאז 2018 מתקיימת בז׳נבה ועידה שנתית של מדינות האזור בנושא מזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני, אך ישראל נעדרת ממנה באופן עקבי.

לדבריה, התפקיד שלנו כחברה האזרחית בישראל הוא לשנות את המצב. שרון הפצירה בנו לנו להתחיל לדבר בעברית על נושאים של גרעין, ביטחון ופירוז ולהכניס אותם לשיח הציבורי בארץ. היא הזכירה לנו ששלום הוא לא רק סוף הכיבוש – אלא גם סוף של נשק להשמדה המונית.

שאלות ותשובות מהשיחה עם שרון דולב

איך נראה ההרכב החברתי של תנועת גרינהאם-קומון? זו היתה תנועה פמיניסטית לבנה?

שרון: כן, במידה רבה. זו אחת הביקורות המרכזיות על התנועה – היא הונהגה ברובה על ידי נשים לבנות מהמעמד הבינוני והבינוני-גבוה, ונשענה על הנחות מסוימות לגבי נגישות לזמן ומשאבים. רואים את זה גם בכנסים ובמסמכים מארכיונים.

נשים ממש גרו שם? איך הן עזבו את חייהן לגור במחנה במשך שנים?

שרון: כן! נשים רבות עזבו את הקריירות, הלימודים והמשפחות שלהן כדי לחיות במחנה. אחת הדוגמאות הבולטות היא של אישה שהפסיקה את לימודי הרפואה שלה כדי להצטרף למחנה, וגרה שם ארבע שנים. היא אמרה ש"מבחינת בריאות הציבור – אני חייבת להיות שם". נשים חיו בתנאים לא פשוטים, בקור, בגשם, חוסר באוהלים, אבל הן ראו בזה שליחות.

ניכר שהמחנה היה מרחב יצירתי, קווירי, רדיקלי – אפשר לשמוע עוד?

שרון: לגמרי. מעבר לתביעה הפוליטית המאוד ממוקדת של פירוז גרעיני נבנה שם מרחב פמיניסטי אלטרנטיבי. נשים קוויריות, לסביות, אנרכיסטיות, ופעילות רדיקליות יצרו מרחב שכולל גם רוחניות, כישוף, טקסים, סולידריות עמוקה ופעולות ישירות יצירתיות. יש תיעוד נהדר של הזווית הזו של המחאה בפודקאסט כמו תולדות המיניות (קישור בסוף הפוסט).

מה הפך את התנועה לכל כך עיקשת ונוכחת במשך שנים?

שרון: זה שילוב של הקשר חברתי וכלכלי. בתחילת שנות ה־80 משק בית של מפרנסת אחת היה אפשרי יותר, וגם היו נשים שוויתרו על חיי נוחות כדי לפעול למען שינוי עמוק. היו שם נשים שחיו במחנה לאורך שנים מתוך מסירות רדיקלית. גם רוח הזמן הייתה שונה, הייתה תחושת דחיפות מול האיום הגרעיני.

איך המחאה הסתיימה? ומה קורה היום?

שרון: המחנה עצמו דעך בהדרגה, אבל עדיין מתקיימות פעילויות המשך – בעיקר בסקוטלנד, לשם הועבר מאגר הנשק הגרעיני של בריטניה. יש לזה גם משמעות פוליטית עכשווית נוספת, כי אחת הסיבות שסקוטלנד לא מצליחה להתנתק מבריטניה היא שבשטחה מאוחסן הנשק הגרעיני הבריטי. המאבק עצמו נמשך כיום בעיקר דרך הקמפיין הבריטי לפירוז גרעיני (CND). 

למה אין תנועה אנטי-גרעינית בישראל? 

שרון: זו שאלה שאני שואלת את עצמי כבר שנים. ישראל היא ה(פסאודו) דמוקרטיה היחידה שבה קיימות תנועות שלום שלא כוללות שיח של פירוז גרעיני. מדיניות העמימות והפחד הלאומי מגבילים את היכולת שלנו כחברה אזרחית לפתח שפה חלופית. צריך לדבר לא רק על "די לכיבוש" אלא גם על "די לגרעין". זו משימה של כולנו, לנסח את השפה הזו.

מקורות נוספים לקריאה והעמקה

צפייה בסרט:

הסרט Women Take On The Bomb ביוטיוב: לחצו כאן

סרטים נוספים באורך מלא:

Mothers of the Revolution: https://www.imdb.com/title/tt9663434/

Carry Greenham Home: https://www.imdb.com/title/tt1788360/

על גרינהאם קומון: 

• פודקאסט תולדות המיניות – פרק על גרינהאם קומון: לחצו כאן

• מאמר על המשך המאבק באתר הגרדיאן – כאן

• סרטון מתוך קמפיין פניה לנבחרי ציבור בישראל נגד נשק גרעיני – כאן

• לקריאה באתר של METO  – כאן 

• ראיון עם שרון דולב באתר שיחה מקומית-  כאן

• הקמפיין הבריטי לפירוז גרעיני – כאן