ביום שלישי האחרון, 1 באוגוסט 2023, קיבלתי הודעה שחברתי אסתר עילם הלכה לעולמה, בגיל 84. במהלך היום – ובימים שעברו מאז – האינטרנט התמלא בעדויות לגבי האישה הזו, שכפי שכולן אכן מספרות אין באמת מילים מתאימות לתאר כמה הייתה מיוחדת, כמה גדול היה פועלה, כמה השפיעה וכמה מאיתנו היא לימדה, כיצד הייתה פורצת דרכים ומנחה ומנטורית ומלווה, את האמיתות שאי אפשר היה למנוע ממנה להביע, כיצד גם כשעמדה לבד, התעקשה בכל זאת לעמוד עבור מה שחשוב.
אז אני מרגישה במובן מסוים שגדולה עלי המשימה לכתוב פוסט שאיכשהו אמור לתמצת, כי להכניס את הדבר הענק הזה, ההוקרה וההכרה שמגיעות לה, לכמה מילים… מרגיש בלתי אפשרי. אבל אני גם שומעת אותה לוחשת באוזני, שאין דבר כזה. שכל מה שאכתוב הוא היא-סטוריה נכונה. שיש לזה מקום ושזה חשוב. כמו כל מה שיש לכל אחת מאיתנו לספר.
אז אני משחררת את עצמי מהניסיון להביע את גדולתה של אסתר. בטוח יש כותבות יותר מוכשרות ממני שיכתבו מילים כדורבנות ואף יגרמו לי לבכות. אבל אני מקווה שכל אחת שתקרא אפילו מאמר אחד, אפילו רק את המאמר הזה, כבר תבין בעצמה. אכתוב כמה מהדברים החשובים שעשתה, ושלמעשה כבר כתבתי את הגרסה היבשה בערך אודותיה שפרסמתי בוויקיפדיה האנגלית. ואני רוצה גם לכתוב משהו על המשמעות שלה עבורי, ואולי גם עבור אחרות. שולה קשת כתבה פעם שכשמדובר באסתר, קשה להבחין בין האישיות שלה לפעילות הפמיניסטית, ושחייה מגלמים את האמירה ״האישי הוא הפוליטי״, וזה כל כך נכון, אז הנה קצת אישי וקצת פוליטי, שבעצם חד הם.
האישי:
אסתר הייתה חברה, לא רק חברה לעשייה ואקטיביזם, אלא מישהי שעם השנים קשרתי איתה קשר אישי ומשמעותי. החברות שלנו הייתה מבוססת עשייה פמיניסטית, כמובן, ודיברנו בעיקר על פמיניזם, גם כי שתינו הבנו שפמיניזם היא עדשה דרכה אפשר וצריך לראות הכל, כולל חיינו האישיים, המשפחות, העבודה, הסביבה… ונתנו אחת לשנייה את הפמיניזמים ״שלנו״: היא בירכה אותי בפמיניזם של הגל השני ובפמיניזם המזרחי, ואני הבאתי לשולחן את הפמיניזם ההצטלבותי, המקוון, והקווירי. כל נושא בשיחה ובמייל – התסכולים שלנו מהסביבה, הבריאות של כל אחת מאיתנו, תהליך ההזדקנות, ועוד – בא תחת בדיקה כזו, במקום ההסתכלות המיינסטרימית, שמן ההכרח תהיה פטריארכלית.
אסתר הייתה ״אולד סקול״ בדרכים שהפליאו: היא לא רצתה טלפון חכם (בסוף נכנעה) ולא מדיה חברתית וכמה שפחות אינטרנט באופן כללי. היא רצתה את המפגש האישי, את השיח המשותף נטול ההיררכיות, רצתה לדבר, לגעת, בא.נשים אמיתיות, ללא חוצצים. אני, שאוהבת את חוויית הסולו שמאפשר המסך, מצאתי את עצמי נשאבת החוצה שוב ושוב, לתוך העולם על פי אסתר.
הפוליטי:
והעולם על פי אסתר הוא מקום חד, וחם, ומסוכן, ומחבק. תלוי במה, או מי, מדובר. היא היטיבה לכתוב על נזקי הפטריארכיה, אבל בעיניי הרצון והיכולת שלה לצאת בראש ובראשונה לשטח כדי לחולל שינוי הוא המרגש יותר, והמשפיע יותר. אסתר הייתה ממקימות ויו״ר התנועה הפמיניסטית בתל אביב בשנת 1971, והייתה ממייסדות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ב-1977, שם החזיקה בתפקידי מנהיגות אבל גם פעלה כמתנדבת בקו החם במשך 45 שנים, ממש עד מותה. בשנות השמונים והתשעים היא הובילה צעדות ״קחי את הלילה בחזרה״ ופרויקט נשים נותנות טרמפים לנשים, והרצתה וערכה ועסקה בחינוך, והנהיגה קמפיינים ביניהם תיקון חוק ההפלות וקבלת חוק יסוד שוויון זכויות האישה. אסתר הייתה באותה תקופה מראשונות ״נשים בשחור״ בתל אביב, ופעלה במסגרות מפלגתיות וקהילתיות, ריכזה אירגונים, צעדה והפגינה… וזה קצה המזלג, ואתן מתחילות להבין למה אי אפשר לתמצת.
הפגנה פמיניסטית בירושלים, 1987. אסתר, יו״ר התנועה הפמיניסטית, מימין (צילום: ארכיון פמיניסטי, אשה לאשה מרכז פמיניסטי – חיפה, الأرشيف النسوي , المرأة للمرأة المركز النسوي حيفا.)
אסתר פעלה גם במסגרת האקדמיה, שם למדה, חקרה ופרסמה. אבל היא לא אהבה את הפמיניזם האקדמי, הרואה בנשים משאב, ואובייקט ללמוד אותו. היא לא אהבה היררכיות, בהן בהכרח יהיה גם ניצול, על אף כל כוונה טובה. היא רצתה שכל אישה באשר היא תהיה סובייקט, ושווה בין שוות, כל אחת חלק ייחודי של הפסיפס שהוא הכלל.
שמעתי באחד ההספדים שאסתר הייתה עיוורת צבעים, וכמה זה לא נכון. היא הייתה פמיניסטית מזרחית שהבינה כמה חשוב להכיר בשוני בחוויותיהן של נשים בהינתן איפה ולאיזה מצב הן נולדו. היא התעקשה שזה בלתי אפשרי שהנשים הפריווילגיות ביותר יחליטו עבור המוחלשות יותר, ושהקבוצות המוחלשות צריכות להתארגן ולהשמיע את קולן ואת האמת שלהן, ושמי שמתהדרת בתואר ״פמיניסטית״ עליה לסייע לקול זה להישמע, ולא לדבר בשם. ולפיכך הייתה אסתר גם ממקימות תנועת ״אחותי – למען נשים בישראל״, תנועת הפמיניזם המזרחי, והיא הייתה מעורבת תמיד בפעילות של נשים וקבוצות מוחלשות, כולל נושאים של פליטים, הגירה, פלסטין, להט״ב, עוני, ועוד.
האישי:
בפגישה האחרונה שלי עם אסתר, לפני מספר שבועות, היה ניכר שהיא לא מרגישה טוב, אבל התעקשה שהיא בסדר ועוברת בדיקות. הבחנתי בשינויים בזיכרון שלה, אך יכולת ההבעה שלה הייתה חדה כתמיד. זו הייתה רק הפעם השנייה שנפגשנו פנים מול פנים מאז פרוץ הקורונה, כי שתינו בקבוצות סיכון ולפחות בהתחלה, בתקופות הבידוד, מאוד נזהרנו. ההתבודדות של התקופה הזו לא היטיבה עם אף אחת מאיתנו, אבל ראיתי כמה השתנתה בתקופה הזו, וכאב לי שלא הצלחתי איכשהו לשמור על קשר הדוק יותר מהמייל או שיחת טלפון כל כמה זמן. היום זה כואב לי אף יותר.
כששמעתי על מותה, חשבתי מיד על כל מה שנתנה לי. כל מה שתיארתי כאן שעשתה וכל מה שלא הספקתי לתאר, זו רק ההתחלה. אלה אבני היסוד של הפמיניזם בישראל שגם אני עומדת עליהן, ואותן היא הניחה. אבל זכיתי גם לשבת יחד איתה במעגלים ומפגשים, ולקרוא טקסטים ששלחה לי ועליהם רצתה שנדבר, וקראתי דברים שהיא עצמה כתבה במהלך שנות פעילותה הרבות, ולמדתי ממנה כל כך הרבה.
אסתר בצעדת השרמוטות אשר הובלתי ב-2013 בסימן הצטלבויות של זהויות (מאת TMagen – נוצר על־ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=31936826)
הפעם האחרונה שמשהו שהיא לימדה אותי בא לביטוי ישיר היה באיזו הפגנה שהייתה בינואר שחשבתי ללכת אליה ולא הלכתי. פתאום חשבתי על משהו שאסתר כתבה, ואחת הסיבות העיקריות הובהרה מיד: היא סיפרה שלפני כמה שנים הלכה להפגנה נגד אלימות מינית, וחוותה תחושת מיאוס. כי היא השוותה להפגנות אחרות שנטלה בהן חלק, והיו בסימן גורל משותף של המשתתפותים, ולא סוגשל תרבות סלבים, שיש את כוכבות המחאה על במה והקהל מקשיב ועונה, אך לא פועל בזכות עצמו.
דיברנו על הפגנות נשים בהודו, והתפעלנו מהפעולה הישירה שמאפיינת את המחאות שם, וחוסר ההיררכיה בביצוע. כמו הנשים שנעמדו זו לצד זו לאורך קילומטרים רבים, או נשכבו על פסי הרכבת, ועוד. גם כאן לא חסרות דוגמאות של נשים שהחזיקו ידיים או שילבו זרועות כדי לעמוד כחומה, אחת עם ולמען השנייה.
אז הסכמנו שתרבות ההפגנות היום מייצרת כוכבים, מתקיימת ברשות המשטרה והרשויות שהיא כביכול מתנגדת להם, ושהיא פסיבית מדי, היררכית מדי, לא שיתופית מספיק, וכנראה לא מחוללת מספיק שינויים. (אדייק שכל זה היה לפני חודשים של ההפגנות שמתקיימות כעת, ועוד מוקדם לומר אם יביאו לשינוי אמיתי. התחושה האישית שלי לגבי תרבות ההפגנות לא השתנתה יותר מדי בתקופה זו, אך לא אדבר בשם אסתר בנושא זה.) בכל אופן, לי נראה שההבדל הוא האם מדובר במחאה של התנגדות או מחאה של התבטאות. אך מה הייתי עושה ללא אסתר אחת שנתנה לי את הכלים לנתח ולנסח את מחשבותיי?
הפוליטי:
חברה אחת אמרה לי שהיא מקווה שכל הנשים באשר הן יבואו ללוויה של אסתר, לעמוד כסמל והוקרה לכל מה שעשתה ונתנה לנו. ברור שלא *כל* הנשים ידעו בכלל לבוא, אבל כשהגענו לשם, לא הייתה נוכחות מאוד גדולה. אודה שבאופן אישי קשה לי עם המוני אדם, והאינטימיות היחסית של האירוע באה לי טוב, היה לי נכון להיות יכולה לכאוב יחד עם נשים אחרות של עשייה משותפת עם אסתר, חברות ואוהבות שלה, להן הכאב הוא אישי ולא עקרוני. אך עם זאת, זה גם היה מאכזב. אני לא יודעת אם זה כי פמיניסטיות צעירות לא מכירות את אסתר ולא יודעות שהן עומדות על כתפיה, או כי חם מדי, או סיבה אחרת. אבל בפנטזיה שלי היינו מכבדות את האם-אמא של הפמיניזם בישראל לפחות כמו שמכבדים רבנים למיניהם בקהילות שלהם. אני מדמיינת שהיינו כה רבות וכה זועקות שהיינו חוסמות את כל צירי התנועה וההליקופטרים היו יוצאים לראות מה קורה ועל מי זה מאיים. ואין ספק שזה היה מאיים.
אסתר וברכה סרי בכנס הפמיניסטי בנצרת, נובמבר 2008
האישי והפוליטי:
אני יודעת שכמו כל פעילה פמיניסטית, אסתר נקראה גם בשמות גנאי במהלך פעילותה ארוכת השנים, שכינו אותה הזויה או רדיקלית או דברים אחרים. אני לא זוכרת מקרים ספציפיים שלה, אבל אם חווייתה הייתה אפילו קצת כמו שלי, וקשה לתאר שלא והרי פועלה גדול משלי בעשרות מונים, זה כנראה כלל איומי מוות, אונס, אלימות פיזית ומילולית, הבעות מיאוס, בורות מכוונת, הדרה ועוד. זה לא קל להיות רדיקלית, אך אסתר התגאתה בתואר זה. היא האמינה באמת שצריך לפרק את החברה הפטריארכלית שאנו חיות בה מן היסוד, ורק אז יש לנו סיכוי לבנות חברה חדשה שהיא שוויונית וצודקת.
הייתי רדיקלית עוד לפני שפגשתי את אסתר, אך אין לתאר את העונג הצרוף, ואת החיזוק הכל כך חיוני, שהיה בלפגוש מישהי כזו מדור קודם לי, והרי רוב חיי האקטיביזם שלי התקיימו דווקא עם מי שמהדור שאחריי, וזה לא רק עניין של שימור היא-סטוריה, שהוא קרוב לליבי, אלא ההכרה שאנו שרשרת, שאסתר והפועלות של הדור שלה חיזקו אותי, לימדו אותי ואפשרו את מה שאני עושה, ובתורי אני מקווה שאני תורמת למי שבאה אחריי. כי זה לא קל להיות בקצוות, לא כחלק מקהילה בשוליים, ולא כאקטיביסטית.
♥ ♥ ♥
יש לי עוד כל כך הרבה לומר ולספר, כמו שאמרתי בהתחלה, כנראה אף פעם לא אוכל לעשות זאת בצורה מספקת. אז אסיים באיחול לכל אחת מאיתנו שתהיה לה אסתר בחייה, ולכולנו יחדיו להשכיל ללכת בדרכה, לקראת עולם טוב יותר.